עקבו אחרי

  • Facebook Social Icon
  • Grey Instagram Icon

Tel : 052-8998859

© 2023 by The Plan. Proudly created with Wix.com

אג'נדה חינוכית

01/11/2017

"אמא, היית אז בארץ, כשרבין נרצח?"

"ברור שהייתי בארץ. אז איפה אני אהיה".

"בת כמה היית כשרבין נרצח?"

"בת 16, ממי"

"היית בצבא?"

"לא מתוקה... לצבא מתגייסים בגיל 18"

 

מוצאי שבת. עוד אחד מיני רבים. ישבתי בחדר עם החבר שלי דאז וראינו ערוץ 2. פתאום מהדורת חדשות. משהו לגבי העצרת. יריות. הכל היה מעורפל כזה. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" הקריא איתן הבר. 

הימים שאחר כך היו די כיאוטים. 

שברי זיכרונות. טקס בבית הספר. נסיעה לרמת אביב עם סבא וסבתא שלי לראות בעיניים את ההנצחה. את הפנים של סבא שלי באותו ערב לא אשכח לעולם.

את ילדי הנרות- בני דורי,  עשרות אנשים, מדליקים נרות. תחושה של ביחד ואבל מאד גדול. 

הכל נעצר באמצע ותחושת ידיעה ברורה שנחצה פה גבול מאד משמעותי ומכאן, כבר לא יהיה אותו הדבר. 

בחוויה של מתבגרת התקופה היתה תקופה טובה, תקופה של הגשמת חלומות. של שלום. של עתיד.

ובום. בעצם שלושה כאלה. 

 

אתמול בערב, כשחזרתי מסידורים התנגן ברדיו "גשם בוא" בביצוע של עברי לידר וחשבתי לעצמי כמה המילים מתחברות לשאלות של הבנות בצהריים:

"ואין אוויר אין אש אין חול,

ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול

וקץ לכל"

בשבוע האחרון סוער בכיתה של הגדולה. כמה ילדות עשו איזה מעשה קונדס חמור מאד למחנכת הכיתה. מעשה שלא יעשה. המנהלת נכנס לעובי הקורה והחל טיפול לא פשוט. 

במסגרת הבדיקה התברר שאחד האבות ידע מהמעשים של הילדות ולא חשב שיש מקום להתערב או להעיר להן. לא הבין מה פסול במעשה שנעשה. 

עוד קו שנחצה. 

זה זרק אותי למחשבות על ערכים. על חינוך. 

כשהפכנו להיות הורים, אף אחד לא הושיב אותנו לגבש את סולם הערכים שעל פיו נחנך את ילדנו. יש כאלה שיגדלו ילדים רגישים לסביבה, חברים טובים שיודעים במילים לפתור קונפליקטים ויש כאלה שילמדו את הילדים שלהם להשיב מלחמה כאשר מישהו פוגע בהם. 

כמה מאיתנו באמת משקיעים מחשבה מה הערכים שאנחנו מקנים לילדים שלנו? ערכים של כבוד בין אדם לחברו, של קבלת האחר. עד כמה אנחנו מחנכים את ילדנו לחמלה ולהכלה. להבעת דעה שונה בדרכים לגיטימיות. 

כל כך התחבר לי לפוסט ההוא שכתבתי על החרם שהגדולה עברה בגן חובה. 

הרי הילדים מתחנכים בבית. לא במסגרות הפורמליות. לא?

לא מזמן נשאלתי מה האג'נדה החינוכית שלי. 

 נדהמתי מהשאלה ובחצי בוז ביטלתי את השואלת. איזה מילה גדולה. אני וחינוך? מה הקשר... 

 

הבוקר, עמדתי בטקס יום הזיכרון בבית הספר של הבנות וכשהחלה המוסיקה, השירים, הדמעות החלו לשטוף את העינים. 

הגדולה על הבמה ואני משתדלת שלא תראה את האף האדום כי כמו אמא שלה, גם היא ניחנה ברגישות תהומית.

מצאתי עצמי מקשיבה לאחד השירים וחושבת "מה היה אם". 

פעם שמעתי מישהו אומר שכשאדם מת, אנחנו בוכים על מה שהפסיד. על מה שלא יזכה לראות. 

ואני בכיתי על מה שאנחנו הפסדנו. 

חשבתי לעצמי לאיזו חברה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו ומעבר לעובדה שאנחנו הפכנו לאנשים פסימיים, מנוכרים, חשדניים, גם מתרחשת עלינו מהפכה טכנולוגית שרק עוזרת לריחוק ומונעת מאיתנו תקשורת בסיסית.

ופתאום הבנתי, שהחינוך של הילדים, מבוסס על ערכים שהקנו לי בבית, על ערכים שלמדתי בתנועת הנוער, הם שהפכו אותי לאדם יותר טוב ולאמא יותר טובה לילדים שלי.

זה התפקיד שלי בעצם.

אני אחראית להקנות להם ערכים. אני צריכה ללכת לישון נקיה, בידיעה שעשיתי כמיטב יכולתי כדי שהם יגדלו להיות אנשים טובים, אנשים שהם חלק מחברה, שרואים את הזולת ולא רק את עצמם. אנשים סבלניים וסובלניים, אנשים קשובים.

אני חיה באמונה הבסיסית שהשקעה (ערכית ורגשית ולא כספית) בילדים שלי היום כי הם אלה שיבנו את החברה העתידית של מחר

 

אז אולי בעצם יש לי אג'נדה חינוכית...

 

קו אדום בוהק נחצה באותו הלילה בכיכר. קו שמסמל לנו כחברה תמרור אזהרה גדול מאד. לא נשכח. 

 

 

 

 

 

 

שתפו אותי
Please reload

הורידי את תפילת הדרך של המעציםאמא
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon

September 27, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

פעם

October 18, 2016

1/1
Please reload

פוסט מומלץ
Please reload

ארכיון

אני עדי.

נולדתי וגדלתי בהוד

השרון. בעצם, גם קצת

בניו יורק.

לקח כמה שנים עד שהבנתי

ש"עושה לי טוב" יהיה משפט מפתח בשביל החלומות שלי.

אודות