עקבו אחרי

  • Facebook Social Icon
  • Grey Instagram Icon

Tel : 052-8998859

© 2023 by The Plan. Proudly created with Wix.com

פוטנציאל לא ממומש

21/05/2017

 

מחברת ריקה

זה היה איפשהו ביסודי. אולי כיתה ג' אולי כיתה ד'. נדמה לי שיעור תורה. ישבנו אז בקבוצות, ואני בקבוצה הרחוקה מהלוח, עם הגב לקיר. 

כמו בכל שיעור, עוברים על שיעורי הבית שבמחברת. 

אצלי המחברת ריקה. למה? וואלה לא יודעת. בטח היה לי משהו יותר מעניין לעשות מאשר להכין שיעורים. בטח שבמקצועות עיונים הכתיבה היתה סיוט. שעות הייתי יושבת בחדר על שולחן הכתיבה הלבן ומתבוננת במחברת. שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא ידעתי מה לכתוב אבל זה היה כל כך מעיק, הכתיבה, הניסוח והראש תמיד היה במקום אחר.

כן, כבר בגיל כזה. 

אז חוזרת לכיתה, דליה האימתנית, המורה שכל בית הספר חשש ממנה פונה אלי ומבקשת שאקריא את התשובה שלי לשאלה. הרמתי את המחברת מהשולחן, כמו שמחזיקים עיתון יומי והקראתי תשובה. 

ממחברת ריקה. 

מיותר לציין שנתפסתי, נכון? 

זיקוקים

לפעמים אני נדהמת כשאני שומעת את עצמי מציגה את עצמי:

תואר ראשון במדעי ההתנהגות.

תואר שני ביעוץ ארגוני.

מנחת קבוצות מוסמכת.

מאמנת אישית. 

כמה שנים של לימודים... זה לא שהייתי תלמידה עם ציונים נמוכים. סה"כ ציונים סטנדרטיים, ממוצע 80-85 כזה. היו מקצועות שהיו לי יותר קלים, מקצועות שהיו לי יותר קשים. 

עצם חווית הלמידה תמיד היתה לי מעיקה. העדפתי להיות בפעילות חברתית. מועצת תלמידים, תנועת הנוער. רק להיות מחוץ לכיתה. 

אפילו קיבלתי בסוף י"ב תעודת הצטיינות חברתית... בערך תעודת ההצטיינות היחידה בחיי. 

לפני כמה שנים התגלגלתי להרצאה של ד"ר רפפורט שעסקה במוחם של אנשי הקשב והריכוז. תמיד צחקנו על זה בבית שאני כנראה עם סוג של הפרעת קשב וריכוז למרות שמעולם לא אובחנתי רשמית. הרי הסימן הראשון זה חוסר היכולת לזכור את לוח הכפל בעל פה...

בסוף ההרצאה הרגשתי סוף סוף שאני "בסדר". 

ד"ר רפפורט ציין בהרצאה שלו שאנשי הקשב והריכוז צריכים ריגושים (זו אני), הם צריכים לעסוק במשהו שמעניין אותם כי אחרת הם משתעממים (גם זו אני), הוא הסביר שאנשי הקשב קולטים גירויים אחרת משאר האנשים- הם מסוגלים לשים לב לדברים שהאחרים בכלל לא רואים כמו למשל אינטריגות/ פוליטיקה ארגונית (גם זו אני).

שיא השיאים היה שהוא שאל את הקהל, האם הם רוצים לראות איך נראה המוח של אנשי הקשב. 

כמובן שכולם הסתקרנו ואמרו כן. 

אז קפצה על המסך שקופית עם זיקוקים... ואז הבנתי! 

הכל בסדר, אני נורמלית לגמרי. יש הסבר לכל מה שאני מרגישה. השונות הזו. הרגשתי שקיבלתי מתנה באותו הערב. עכשיו ברור למה היה לי כל כך מעיק הלימודים בבית הספר. 

כי זה היה משעמם... זה לא שאני פוטנציאל לא ממומש... פשוט העדפתי לממש אותו במקומות אחרים!

 

לפני כמה שבועות נסעתי בחזרה מכנס מקצועי עם דפנה שעושה איתי את קורס הבלוגינג. 

דיברנו על יום עיון שחשבנו שתינו להרשם אליו שהעלות שלו היתה נראית לנו קצת גבוהה. שוחחנו על החשיבות של הלמידה הזו והיא הציעה לתת לי ספר שיכול לסייע לי ללמוד את זה ובצ'יק צ'ק איישם את זה. אמרתי לה ש"אין לי סבלנות ללמוד. אני צריכה להיות hands on" 
היא פתחה עלי זוג עיניים ואמרה: "את? את אין לך סבלנות ללמוד? את יודעת כל כך הרבה דברים".

שתקתי. 

 

פתאום זה היכה בי. קיבלתי מראה לאיך שאנשים רואים אותי מהצד. מבחינתם אני מישהי שיודעת כל כך הרבה, וכנראה שאיפשהו גם למדתי את מה שאני יודעת, רק שהמילה "ללמוד" כל כך צרובה לי בזכרון כמשהו מאיים שהתעלמתי מקיומה. 

 

אז הי, נעים מאד, אני עדי ואני יודעת הרבה דברים על המון נושאים ויש לי מה להציע. הנה דוגמא אחת

 

כמה זה קשה לראות את מה שיש לנו להציע לעולם. הא?

שתפו אותי
Please reload

הורידי את תפילת הדרך של המעציםאמא
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon

September 27, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

פעם

October 18, 2016

1/1
Please reload

פוסט מומלץ
Please reload

ארכיון

אני עדי.

נולדתי וגדלתי בהוד

השרון. בעצם, גם קצת

בניו יורק.

לקח כמה שנים עד שהבנתי

ש"עושה לי טוב" יהיה משפט מפתח בשביל החלומות שלי.

אודות