עקבו אחרי

  • Facebook Social Icon
  • Grey Instagram Icon

Tel : 052-8998859

© 2023 by The Plan. Proudly created with Wix.com

למה אני?

16/03/2017

באחד הימים השבוע אחרי שכולם יצאו מהבית למסגרות ולעבודה, כשאני עדיין בפיג'מה, נכנסתי למטבח, הסתכלתי על הכיור ואז זה היכה בי...

 

למה אני?

למה אני צריכה צריכה לפנות את הכיור ולהעמיס שוב מדיח? 

עם הלידה של יובל התחלתי לרקום את חלום העבודה מהבית. כלומר לא בדיוק את החלום הזה אלא להיות אמא נוכחת והנחתי שזה יתאפשר לי כשאני אעבוד מהבית. 

אם הייתם אומרים לי אז שיבוא היום ואהיה עצמאית, כזו שעובדת למען עצמה ולא עבור בעלי מניות בחברה כלשהי הייתי אומרת שאתם הוזים. 

האמנתי שאני לא יודעת לשווק, שאני לא יודעת למכור ובכלל איך אפשר להתפרנס כעצמאית.... טירוף!

יובל גדלה ואחרי שלוש שנים הצטרפה אליה עומר.

והחלום התחיל לבעור בי. הצלחתי להאריך את חופשת הלידה שלי בעוד כחודש וחזרתי לתפקיד בכיר כמנהלת משאבי אנוש בארגון ציבורי. 

לקחתי קורס שעניין אותי, מבלי לדעת שזו אבן הפינה של החלום ההוא. 

עברו השנים, יצאתי ונכנסתי מארגונים כשכל פעם אני מקבלת עוד סימן ועוד סימן לכך שאני וארגונים לא ממש הולכים יחד.

 

קצת לפני אותו קיץ של צוק איתן שכבר כתבתי עליו כאן, סיימתי את התפקיד המשמעותי האחרון שלי כשכירה. בנוסף לעסק שהקמתי כשעומר נולדה, הוספתי עוד תחום התמחות והקמתי תחום פעילות נוסף. 

ומאז, אני בבית. 

 

כלומר, עובדת מהבית. 

לא עובדת בעבודות הבית. עובדת בעסק משלי. 

כמה קשה לסביבה להבין את המושג הזה עובדת מהבית. 

 

המציאות תפסה אותי לא מוכנה. לא מוכנה כי נכנסתי לאיזו רוטינה כזו שכל בוקר אחרי שכולם מתפזרים אני עוברת ואוספת את הצעצועים המפוזרים, את הכלים מהשולחן במטבח וכן, גם מפנה את הכיור. 

יום העבודה שלי כל כך קצר... 5.5 שעות ברוטו עד שאני זורקת את העכבר ורצה לאסוף את הבנות. למה ברוטו? כי אם לא בישלתי יום קודם אז בתוך ה5.5 שעות האלה אני צריכה גם לדאוג להזנה. 

ואח"כ עוד חצי שעה לפחות עד שחוזרת מהאיסופים ומסיימים לפנות את ארוחת הצהריים. 

ואז אוספת את הקטנצ'יק. 

ואז הסעות לחוגים. 

ופוף... אין יותר זמן לעבודה שלי. לעסק שלי. 

פינוי הכיור הכיור הזה גרם לי לעצור ולחשוב האם החלום לעבוד מהבית הוא לא סוג של חרב פיפיות.

אני מודה שיש משהו מרגיע בנוכחות שלי בבית. מרגיע אותי בעיקר. לפחות ככה היה בהתחלה. זה שאני נמצאת קרובה פיזית למרכז ההתרחשויות השקיטה את יסורי המצפון הקרייריסטיים שלי קצת. 

מצד שני, עכשיו אני משועבדת לעסק שלי ולא לבעל מניות. וזה קשה. זה קשה כי אין משכורת מובטחת. זה קשה כי איך אפשר לעבוד כשהכביסה צועקת מהספה והכלים מהכיור?....

 

אני תוהה ביני לבין עצמי האם לא קברתי את החלום הפמיניסטי שלי. כלומר העצמאות הזו היא קצת פיקציה והחזרתי את עצמי לקלישאה של האישה הקטנה בבית. יש מי שתבשל ויש מי שתביא את האוכל שנשכח בבית. יש מי שתאסוף את המעילים הזרוקים ותתלה את המגבות הרטובות מהמקלחות של אמש ויש מי שתעמיד את המדיח... 

שלא לדבר על המרתון שאני נמצאת בו רוב היום כי בפחות שעות אני רוצה להביא את אותה המשכורת שהרווחתי כשכירה... 

 

האמת היא שתשובה חד משמעית אין לי. אני משתדלת להזכיר לעצמי שאומנם אני קצת משועבדת לבית ולעסק אבל אני חופשיה לעסוק במה שאני אוהבת. 

אני קמה בבוקר ונהנית מהעובדה שלי ומהשינוי שמתרחש לנגד עיני אצל המתאמנות שלי. 

והכי חשוב? לשים לעצמי גבולות. גם בעבודה, גם במטלות הבית. כי אם אקח על עצמי, לא אשאיר מקום לאחרים בבית לקחת משימות על עצמם. 

 

ברוכות הבאות לשביל החלומות שלי. 

 

 

"...לבד בתוך כל הטירוף 
אני חושב איך שהזמן יכול לעוף 
אבל בסוף כשזה נגמר 
יש סיבה לכל דבר..." 

 

 

 

 

 

שתפו אותי
Please reload

הורידי את תפילת הדרך של המעציםאמא
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon

September 27, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

פעם

October 18, 2016

1/1
Please reload

פוסט מומלץ
Please reload

ארכיון

אני עדי.

נולדתי וגדלתי בהוד

השרון. בעצם, גם קצת

בניו יורק.

לקח כמה שנים עד שהבנתי

ש"עושה לי טוב" יהיה משפט מפתח בשביל החלומות שלי.

אודות